יום שני, 14 ביולי 2014

אמאל'ה! חרם!

מלחמה בחוץ ואזעקות, פחד אלוהים.
ובתוך כל אלה הייתי האחרונה להכיר את הסיפור על תהילה עג'מי.
הבוקר חברה סיפרה לי את הסיפור המרגש.
התקציר :
ילדה בת 10 מזמינה את כל הכיתה לחגיגת יום ההולדת
ילדה אחרת, באותה הכיתה, גם היא בת 10, חושבת להחרים את הילדה החוגגת.
התוצאה - מומולדת של אביה.
ילדה בת 10 מחכה לבושה ומאופרת, עם עוגה מזולפת ואף אחד לא בא...
פחד אלוהים.

כי כשאנחנו בנות 10, מלחמות זה דבר גדול עלינו, אבל חרם? חרם זה דבר מפחיד ממש...
והחברה שלי מספרת לי את הסוף הטוב של הסיפור ואיך אמא אחת, שכלל לא מכירה את הילדה, מארגנת לה חתיכת הפקת יום הולדת 10 בפארק הירקון ומכל הארץ מגיעות אימהות ובנות לחגוג לתהילה
הכתבה מחדשות ערוץ 2 על החרם ועל החגיגה...
וזה משמח והכל.
תהילה אחרי החגיגה המתקנת ל"מומולדת של אביה"

אבל יש לי כמה מילים לאמא. לאימהות...

בכל שנה אני חוגגת מימונה, ככה כבר 9 שנים, אני משמרת את המסורת המרוקאית הנפלאה של הכנסת אורחים.
בכל שנה, בשעתיים שלפני שעת ההזמנה, הלב שלי מתחיל לדפוק.
כל שנה מחדש אני פוחדת שאפחד לא יבוא.
מי שכבר ראה בשנה שעברה יחשוב שאין צורך לראות הרי זה אותו הדבר
(בגלל זה אני מצהירה שבכל שנה אני לומדת להכין עוגיות חדשות, משנה את עיצוב השולחן, רק שיבואו)
מי שעוד לא הגיע ולא מכיר אותי יחשוב שזה לא נעים וככה , אני אשאר לבד...
כל שנה הפחד מתחלף באדרנלין גבוה, כשכל הבית מתמלא באנשים ,
את חלקם אני מכירה ואת הרוב המכריע אני מכירה מהפייסבוק. שזה אומר שאני לא מכירה...

כי גם אותי החרימו פעם, והזיכרון הצורב של תחושת הלבד לא עוזב אותי.
אבל במידה מסויימת גם אני החרמתי.
שנים התנהלתי ככה שכל מי שפגע בי במעט סומן ב- CTRL+ALT+DELETE  ויצא מחיי לבלי שוב.

טכניקת פתרון הסכסוכים שלי כללה שקט רועם ו-0 תקשורת.
למזלי, התבגרתי, למדתי לעומק את מחירי ההתנהלות הזו (שכללה נתק מאחותי אהובתי) והיום אני בוחרת אחרת.

אני יכולה לחיות בכפיפה אחת עם מי שהעליב ופגע בי,
מצליחה להכיל אותו/ ה ולפעמים אפילו מחדשת את האהבה אליו למרות ועל אף הפגיעות.
יש משהו כוחני מאוד בהימנעות משיחה,
גם אם זו שיחה קשה מאוד,
גם אם מעמתת מאוד,
גם אם רחוקה מלהיות נעימה,
תמיד היא תהיה עדיפה על ניתוק.
גם אם תסתיים בחוסר הסכמה.

אבל מה בין זה ובין "אמא מאמנת"?
אז זהו, שמה שעניין אותי בסיפור על תהילה עג'מי היא דווקא האמא של הילדה המחרימה...

כי בתפקיד האימהי הבלתי נגמר שלנו חובה עלינו ללמד את הילדים תקשורת,
חובה עלינו ללמד אותם את היכולת להכיל את השונה והאחר מאיתנו,
חובה עלינו ללמד אותם "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך",
חובה עלינו ללמד אותם אמפתיה,
חובה עלינו להכיר אותם ככה שאם הילדה שלי מחרימה מישהו ,
אני כאמא שלה אהיה שם, אכוון ואלמד אותה שכזה דבר לא עושים!

ובשביל שנהיה כל אלה,
חובה עלינו להיות כאלה בעצמנו קודם כל...

אז עם מי את הולכת לדבר היום אמא?


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה