יום ראשון, 15 בספטמבר 2013

אני בת 38 ורק השנה למדתי לסלוח

קיוויתי כמעט שנה שאוכל לכתוב את הפוסט הזה. 
בעת הזו לפני שנה ריחפה מעלי עננה אפורה. 
כלומר, בחוץ היה כבר סתיו אבל לי היה בלב חורף ובעיניים הוא היה גשום במיוחד. 
עוד לא הבנתי מה לא מסתדר, רק ידעתי ש״משהו לא עובד״
טכנית הייתי במקום אישי מצויין ובמקום מקצועי לא רע. הנחתי קורס מקצועי שהוא פרי פיתוח שלי ושל עוד 2 שותפים, המשכתי להשיל קילוגרמים, הכל היה במקום ...

בסוכות ההורים שלי הזמינו לסופש ארוך את כל המשפחה. כל המשפחה שלי זה אומר 3 אחיות, 3 חתנים וחמסה טפו נכדים. 

כל הגישה שלי לסופש הזה היתה עקומה, 
בואו ניקח חבית חומר נפץ, נשים קרוב קרוב למוקד אש ונתפלא כשזה מתפוצץ. 
וזה התפוצץ. 
אני, במו ידי ופי המושחז, אמרתי משפט אחד יותר מידי כנה, פחות מידי במקום ואיבדתי את הקשר עם אחותי אהובת נפשי. 

מאז עברו חודשים רבים של עצבות גדולה. 
ומאמנת כמאמנת, לא נשארתי פאסיבית. 
לקח לי זמן אבל השלכתי את האגו הכי רחוק שיכולתי ובכל כוחי ניסיתי כל מה שרק אפשר היה כדי לפתוח פתח להידברות. 

זה היה בלתי אפשרי, בצד שני עמדה אחות אחת פגועה מידי בשביל שתוכל לסלוח. 
 
אני יודעת כמה היא חרדה לפרטיותה ולכן לא אכביר מילים. ומילים היו שם ולא ממש נעימות. וכשהשקתי את 
Momday
היתה בי איזו כמיהה שהיא תגיח. תציץ ותשב עם מנחת שלום על הספסל. אבל היא לא באה. 
שלחתי רמזים דקים ובקשות עבות
והיא עמדה על שלה. 

לאורך כמעט כל הדרך אמרתי שכשהיא תחזור אלי, אקבל אותה בזרועות פתוחות, אבקש סליחה ונתקדם הלאה. 
היא לא חזרה, לי נשארו ידיים ריקות. 
לאט לאט התחלתי להתרגל לרעיון שיש לי אחות אחת פחות לעדכן. אחות אחת פחות להתעניין. אחות אחת פחות לשאול. לימים זה הפך להיות אחות אחת פחות לאהוב...
וזה כאב. פילח לי את הלב כמו שרק נתק כזה יכול לעשות. 
מספיק פעמים פגשתי את הסיפורים האלה בחדר האימון. תמיד זה היה לי כואב. אפפעם לא חשבתי שבמו ידי אגרום לזה. 

ביום ההולדת שלה סימסתי לה איחול,
הפעם היא ענתה בלקוניות ״תודה״
בשבילי זה היה אות. 

ביום ההולדת שלי היא נתנה לי את המתנה הכי גדולה שיכולתי לקבל. 
מתנת הסליחה. 

היא בכלל לא ידעה כמה שהסליחה שלה,
הזמינה אותי לסלוח לה. ובעיקר לסלוח לי. 
אבל סליחה אמיתית!

בפעם הראשונה בחיי הבנתי כמה הקלה נושאת סליחה, כמה מקום מתפנה בלב ובראש כשהאגו מוסט הצידה. מושתק. מנוהל. 
נפגשנו במסעדה שווה וטעימה והשלמנו בשלוש שעות כמעט 9 חודשים של נתק מוחלט. 
כאילו מעולם לא היו. 
לא דיברנו על מה שהיה. לא האשמנו. לא התנצלנו. פשוט קיבלנו זו את טעותה של זו והסכמנו לאהוב למרות הכל. 

אהבה נקיה. מכילה. מקבלת. של שתינו, את שתינו. 
אפפעם לא סלחתי ככה!
תמיד הרגשתי שהצריבה שחשתי במעמד הפגיעה, משאירה לי טעם לוואי ורעש איום בראש ומהרגע הזה כל שהסכמתי לראות הוא את העלבון במקום את הטעות. 

בראש השנה היא חיבקה אותי, ביקשה סליחה על שנה קשה. אני עניתי שאני אוהבת. 
בערב כיפור התקשרתי שוב לומר סליחה,
אז במסעדה הזו, המילה הזו היתה רגישה מידי מכדי להיאמר. 
כשדיברתי והיא בכתה ואמרה שהיא מרגישה שהרוויחה אותי מחדש ושהיא יודעת שאני בשבילה תמיד ולתמיד
ונשבעתי ששום דבר לא יגרום לי להפסיק להיות שם בשבילה. 
ידעתי שניצחתי
אותי. 

וזה מרומם נפש ומצמיח ומגרה את הרצון שלי להיות אפילו עוד יותר טובה השנה. 

אחות יותר טובה
אדם יותר טוב. 

ואת,
על מה את סולחת השנה?




2 comments:

  1. פוסט מעורר מחשבה ונוגע ללב.
    תודה על השיתוף,
    עינת.

    השבמחק
  2. תודה שקראת. שהגבת. תראי כמה זה לא מובן מאליו (למעלה מ-300 קראו ורק תגובה אחת) אז את כנראה אשה מיוחדת ...

    השבמחק