יום ראשון, 9 ביוני 2013

אמא מאמנת - עושה טעויות.

יום שלישי פעמיים כי טוב ועשיתי טעות. 
איזה מזל!
איזה מזל שעשיתי אותה ועוד יותר מזל היה לי שדידה היתה לידי. לפקוח את עיני ולתת לי וואחד זפטה. 
אני אתחיל מההתחלה. נראה לי הכי הגיוני. 
התעוררנו אל מסע הכומתה הרגיל שלנו. אלה, אביתר ואני בדרך לכפר הירוק (בית הספר ״דרך הילד״) ואז לרחוב מזאה בתל אביב (גן הפיקוס של אלהלי). 
אביתר עסוק בהארי פוטר, אלהלי ואני עסוקות בלחפור אחת לשניה על מה היה ומה יהיה.  
פיתום אני קולטת את אלהלי מגניבה סוכרית טופי לפה. אשכרה אוכלת טופי עלבוקר. 
אין לתאר! 
אני: ״אלהלי ! מה זה?״  
היא: ״אממממ...סוכריה״
אני: ״בבוקר? מה החוקים שלנו לגבי ממתקים?״
היא: אני חשה את אי הנוחות שלה... סנטר קצת רועד ״ממתק אחד ביום״
אני: ״וגם זה לא חובה...ומתי מותר?״
היא: כבר מתחילה בכי של מישו שנתפס בקלקלתו ״רק אחה״צ״
אביתר מרים ראש לרגע ומפטיר- ״ממתקים בבוקר זה לא בריא...״
אני: ״ ממי, אל תסתירי ממני טופי, ולא נורא שאכלת, אבל מה תעשי להבא? זה מה שחשוב...״
היא: אני מקצרת את כל האממממ אממממ שלה ״אני אוכל רק אחהצ״
אני מרגיעה אותה מהבכי הצובט בלב אבל סה״כ די מרוצה מזה שהילדה  מכירה את חוקי הבית ואפילו אני גאה במרד שלה בהם ובדרך שבה טיפלתי בזה.  
אביתר. נשיקה. ביוש. 
אלהלי. נשיקה. שיהיה לך יום סגול עם נקודות ורודות. נשיקה. ביוש. 

ואני ממשיכה ליום העמוס שלי. פגישה עם עדי. פגישה עם רופא השיניים שלי. המשך פגישה עם עדי. הרצאה שיש לנו בערב. כרגיל בימי שלישי יום ארוך. 
אנחנו מקפידות לפתוח אותו בקפה וקצת עדכונים, אני מספרת לעדי בגאווה על משבר הטופי של הבוקר...הנה נקודת המפנה. 
עדי שואלת אותי ״אני יכולה להראות לך משו?״
אני, כשעדי שואלת כזה דבר, יודעת, שהנה אני הולכת להציץ במראה ולא בטוח שאהנה לראות מה מופיע שם... 
אני מאשרת לעדי להתחיל לראות את כל מה שהיא ראתה ואני פספסתי והנה התקציר...
עדי: ״תגידי, לפעמים בבוקר, בא לך לתקוע איזה קוראסון או שוקולד?״
אני: ״בארררררור״
{אוקי אני מתחילה להבין לאן זה הולך}
עדי: ״אז זה בסדר לרצות לאכול דברים לא בריאים דווקא בבוקר?״
טוב, אני אחסוך לכם את השלב שבו הסנטר שלי הוא זה שמתחיל לרעוד וחצי טון רגשות אשם נוחתים לי על הצוואר מטופח הפילאטיס שלי. 
בשורה התחתונה מה לא היה שם בשיחת הבוקר שלי:
1) לגיטימציה לזה שלפעמים מתחשק
2) הילדה מסמנת לי שהיא מכירה את חוקי הבית- איפה ההוקרה על כך?
3) למה היא הסתירה? עדיף להזמין אותה לספר לי שבא לה וככה נוכל לחשוב אם כדאי עכשיו לאכול, או לשמור לצהריים, או אולי דווקא נפרוץ ביחד את הגבול וגם אני אוכל טופי והעיקר שנדבר על הכל והיא תוכל ללמוד שאפשר לדבר על הכל ולהגמיש חוקים. לפעמים. 

בשלב הזה אני ממררת בבכי... איזה אמא גרועה אני ואיך עם כל הכלים שלי נפלתי בפח ואיך פספסתי. 

עדי מגרדת אותי מהמדרכה שליד רופא השיניים שלי, מזכירה לי שאפשר לתקן הכל. ושגם לזה יש ערך, לטעות ולתקן מולם. 

אני מצידי יודעת שזה היום הארוך שלי, כלומר הפעם הבאה שאראה את אלהלי תהיה... מחר. לא יכולה לשאת את המחשבה לחכות עם זה עד אז. 

אני מתקשרת לגן, מקנחת טוב טוב את האף לפני ומתקשרת. 
מבקשת לדבר עם אלהלי. 
היא עונה בצהלות שמחה (הלוואי שלנו המבוגרים היה את המנגנון הזה שיש להם!)

אני פורצת בנאום חוצב להבות 
שאני אמא, ולפעמים אני טועה, כמו בבוקר, שטעיתי, שאני חושבת שזה ממש הגיוני שלפעמים יש לה חשק לסוכריה בבוקר ושזה בסדר ושבפעם הבאה אני מבקשת ממש שתספר לי שבא לה ואולי גם אני ארצה לאכול איתה אחת. ושאני אוהבת אותה עד הירח ושאני גאה בה שהיא מכירה כל כך טוב את החוקים וזה ממש בסדר לפעמים לא לציית להם, זה אפילו חשוב. 

אלהלי ממהרת כי נעמימי כבר רוצה לשחק איתה והיא מסמנת שאני חופרת לה (אני? חופרת?)
אני מנתקת באיחולי יום כתום עם נקודות סגולות נוצצות. ועיניים נוצצות גם. 

מרימה את הראש לעדי ואומרת לה שבכלל נראה לי שעשיתי כזו דרמה ולה זה בכלל לא היה אכפת כל כך. 

אז עדי הזכירה לי איך שלפעמים היא מתקשרת בערב ומבקשת סליחה על משהו שאמרה או על איך שאמרה אותו ואני בכלל לא מבינה על מה היא מדברת. 
ואני שאלתי ״מה הקשר?״
אז היא שאלה ״איך את מרגישה אז?״
עניתי
״שאכפת לך ממני ואני חשובה לך...״

והכל הסתדר במקום. 
ונשמתי לרווחה. 

אפילו שאז התיישבתי על הכסא של ד״ר צנציפר (שדואג שהחיוך שלי יהיה מושלם... לפחות הטכני...)

ואז השכנה התקשרה שיש הצפה אצלי בבית. 

זאת ועוד בפוסט הבא...

תגובה 1: