יום שני, 13 במאי 2013

אני אוהבת אותך מספיק בשביל שנינו...


אביתר שלי. בן 8. 
כבר חודשיים שאני מרגישה שמשהו ״זז״ אצלו וכל פעם שה״משהו״ הזה זז אצלו, אני מרגישה שקיבלתי בוקס בבטן. 
זה התחיל בקטן ההתבגרות הזו.
התקפי כעס מלווים בטריקת דלת דמיונית (סתם כי אין לו דלת בחדר, עניין טכני).
בהתחלה חשבתי שזה כלום, תקופה כזו של טרום יומולדת, תיכף מגיע ה-7/5 וזה יעבור. 
אסף אמר לי שאני מגזימה ובגלל שככה אני חושבת, אתן יודעות כבר... אני מזמינה את זה לעצמי. 
ואז התייעצתי עם עדי, אחת הנשים החכמות והמקצועניות לענייני הורים שאני מכירה. 
היא סיפרה לי בגדול על גיל ההתבגרות ואני הרגשתי שבכל מילה שלה נוסף לי עוד קמט ועוד שערה לבנה אחת ואיכשהו אני מצטמקת למימדים קוקטיים, לא כי אני קוקטית 
אלא כי זה מפחיד!
כי כל מה שאני מכירה בו הולך להשתנות לנגד עיני וכל מה שיש לי זה אותי וארגז מלא ״כלים״ להתמודד שעושה רושם בשבועות האחרונים שהארגז מלא כל טוב אבל אפעס. לא מספיק. וצריך סט חדש של כלים לא כאלה שקונים, כאלה שמתאמנים בהם. 
פאק, זה לא נגמר אימון, הא?

אביתר בן 2
אביתר בן 3

הסתכלתי ימינה, הסתכלתי שמאלה,
לא הייתי צריכה יותר מזה כדי לזכור שהעזרה שלי היא הכי קרובה אלי.
השותפה שלי.
האהובה שלי.
שחוץ מהיותה אדם מדהים כל כך, אני תמיד מרגישה שאני מבינה אנשים אבל היא מבינה גם אנשים וגם ובעיקר ובדרך שמאוד מיוחדת לה, היא מבינה ילדים. 
תנו לה ילד ובאלפית שניה היא יכולה להבין איך הוא מרגיש, מה הוא חושב, איך הוא חושב את זה אבל בעיקר היא מבינה, בסוג של אינטואיציה שרק אנשים מיוחדים כמוה מבינים, מה הוא צריך. הילד. 
 
זאת עדי , כמה שהיא יפה ככה חכמה...וזה צילום של ענבל מרמרי
אז שאלתי אותה מה אביתר צריך ממני עכשיו. 
וזה היה כבדרך אגב, תוך כדי עבודה על המפגש הבא של momday 
היעד היה לסיים את איסוף החומר על המצגת. 
שני לפטופים על שולחן אחד בארקפה. עדי טורקת את שלה. מזיזה הכל הצידה ומתחילה להסביר לי. 
וכמה שאני למדתי!
היא הסבירה לי, מושג חדש. שייכות. 
ונפתחו לי האוזניים. והתרחב לי הלב. ונוספו לי עוד תאי מוח פעילים ואם לא אז אלה שכבר עובדים אצלי עבדו שעות נוספות. 
ואז שאלתי, בהיותי משימתית לעת מצוא. ובגלל שהגיע המצוא אז חתרתי לתכלס. שורה תחתונה. 
״אוקיי. מה אני עושה עם זה?״

אביתר בן 4

אביתר בן 5 ביום הראשון בבית הספר "דרך הילד"

שלוש שעות אחר כך יצאתי נחושה יותר מתמיד להתאמן עליה. על שייכות.
לחפש אותה קודם כל עבורי. אח"כ לבקש למצוא אותה אצל אביתר שלי. אהוב נפשי. 

ומאז, כבר חודש, אני לא מצליחה לחשוב על שומדבר אחר.
וכמה זה קשה ילד מתבגר וכמה זה קשה שיש כלים אז אלוהים ישמור ! איך אפשר להרשות לעצמנו לחיות בלעדיהם?

ו"ללמד" שייכות כאן זה עוול וזה לא מקצועי ועיוות קל בהבנה ואפשר להגיע למחוזות אחרים לגמרי.

רק אגיד שמאז אני בודקת את השייכות שלי במשפחה שלי, במשפחה המורחבת שלי, את השייכות אצל האחות שלא מדברת איתי והשתיים האחרות שכן, את השייכות במקום העבודה הקודם שלי, הקודם הקודם,
וזה מרתק.
וזה מאיר עיניים
ויש המון מה לעשות עם זה.
אביתר בן 6, עם אמא שלי

בזכות אותו חיפוש ובזכות השבועות האחרונים,
אחרי שאתמול אביתר כעס עלי ממש, אמר שאני לא אמא טובה, שאני לא מקשיבה לו, לא מבינה אותו,
ועוד כל מיני קביעות שמתחילות במילה לא ומסתיימות אצלי בלב.
הבוקר ישבתי איתו על המיטה, 
הוא בפיג'מה, אני בסוג של התאבדות שיעית, הנה הדיאלוג מהבוקר. 13/5/13

אני: "בוקר טוב אהובי, אתה עוד כועס עלי מאתמול"
הוא: "ב-א-ר-ו-ר"
אני: "בסדר, תדע שאני אוהבת אותך גם כשאתה כועס עלי , וכנראה שלא תמיד אצליח לעשות בדיוק מה שאני צריכה לדעתך"
הוא: (סוג של נהמה לא ברורה, כן, עדי הסבירה לי שהנהמות האלה יחליפו הרבה מלל אליו התרגלתי כדרך תקשורת נפוצה)
אני: "רק תזכור שאני אוהבת אותך גם כשאתה כועס עלי"
הוא : "אני לא!!!"
אני: "זה בסדר ממי, אני אוהבת אותך מספיק בשביל שנינו"
אביתר בן 7, עם נעה דויטש בת הדודה המוכשרת שלו. יום אחד הם ינגנו שניהם על אותה במה...

את כל זה ועוד אסביר בהרחבה בערב המיוחד שמשיק את בית הספר הראשון בישראל לאימון אימהות "אמא מאמנת",

חפשי את הקבוצה הסודית בפייסבוק או הירשמי להרצאה בעלות של 49 שקלים בלבד
כן, אני רוצה ללמוד מה זה בכלל אמא מאמנת


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה