יום שבת, 3 בנובמבר 2012

אם מתאמצים, אז הכל אפשרי

אזהרה: 

אם את נוטה להתייחס לחלומות בציניות. אני ממליצה לך לפרוש מקריאת הפוסט הזה ע-כ-ש-י-ו.

אני מכירה את זה, שנים הייתי צינית. לפעמים זה היה מצחיק, רוב הזמן זה פשוט טינף לי את הנשמה. אבל זה שמר עלי. מתי הבנתי שזה לא לטובתי? ניחוש אחד? נכון, אחרי שנולד אביתר שלי.
כבר סיפרתי כאן פעם איך התגלגלתי לאימון, מי היה מאמין שהוא יהפוך להיות מרכז חיי, האוויר שלי לנשימה, הדרך שבה בחרתי לחיות. לא רק ה"עבודה" שלי.
אני זוכרת את עצמי יוצאת מכל "שיעור" בקורס האימון כאילו הרגע ראיתי את האור, לא בגלל שזה חידש לי הרבה אלא רק בגלל שזה העיר אצלי את המקומות שהיו אז רופפים מספיק כדי שאצטרך לעבוד ולשפר אותם.
הציניות היתה הרגל מגונה ראשון שממנו נפטרתי.
לכי תזרקי את הציניות לפח בעודך עובדת במשרד פרסום...

בלילות הייתי משננת ולומדת לעומק את החומרים, בין לבין הייתי מביטה באביתר מבקשת, כמו כל אמא את הטוב ביותר שאוכל להציע לו ואיך אני רוצה שהחיים שלו יהיו הרבה יותר טובים משלי (ולא כי שלי גרועים), הופכת והופכת בתפקיד המפחיד הזה שקיבלתי - אלוהים אדירים - אני אמא!


אני קופצת קדימה בזמן, אביתר כבר בן 3, בגן המונטסורי שלו מבטיחים, כבר שנה שלישית ברציפות ש"בשנה הבאה נקים בית ספר". הייתי בטוחה אז שלהקים בית ספר מצריך "רק" מבנה. ילדים. מורה...
ההבנה שלי ושל אסף מתחדדת ממש, אין סיכוי שאביתר ייכנס למערכת החינוך הרגילה.
אז ידענו מה בשום פנים ואופן לא יקרה, אבל לא היה לנו שמץ של מושג מה כן.

התחלנו לחפש. כולם צחקו, הילד עוד לא בן 4, מה את מחפשת בית ספר?

התקשרתי לבית הספר בטבע ברמת-גן, ביקשתי לבוא לבדוק. צחקה המזכירה העייפה מעבר לקו.
היתה צינית.
באסה.

יוזמת הורים מהגן להקמת בית הספר נפלה, הם החליטו ללכת על הקיים - בית הספר המונטסורי בגעש.

האופציה הזו היתה נראית לנו הזויה, גם ככה נסענו כל בוקר מרמת-גן לכפר הירוק, אבל געש??? אפילו לנו זה היה מוגזם.

בכל זאת נסענו לבקר בגעש, אני ועוד 2 אמהות מהגן. פגשנו מנהלת מקסימה שבפשטות הסבירה לנו איך הביקוש לבית הספר הולך ועולה והמקומות הפנויים הולכים ופוחתים. בסוף היא אמרה בחצי חיוך - אם אתן רוצות בי"ס מונטסורי אז תקימו כזה. 
מצאה למי לזרוק את זה...
שלושה שבועות אחר כך, בערב גשום במיוחד, ישבנו בשולחן גדול במסעדה לקראת סגירה, 10 אמהות וגלגלנו את הרעיון להתחיל לפעול להקמת בית ספר. ל-3 מהן היו ילדים בגן טרום חובה, שעון החול התהפך...

מאיפה מתחילים?
מחפשים בית ספר פרטי אחר ללמוד ממנו,
פגישה, סיכום פגישה. action items, 
מיילים, טלפונים, 
פגישה בעיריה, סיכום פגישה. action items, 
פגישה בפתח הגן, אין סיכום פגישה אבל יש action items, 
מילוי טפסים של משרד החינוך, חיפוש מורים, משבר, אין מורים מונטסוריים בישראל. 

מוצאים את ענבר אופק - האורים ותומים לשיטת מונטסורי בארץ. בעלת גן מונטסורי בעצמה (במושב קדימה) ומי שעזרה להקים ולבנות את התשתית של שיטת מונטסורי בגעש.


פגישה, סיכום פגישה, action items, 

קצת להט יצרים, הרבה תשובות ארוכות שהשורה התחתונה שלהן היא "לא"!
אבנים בדרך, עוד "לא" ועוד אחד, עוד ציניקן שמגלגל עיניים כשאנחנו מסבירות בלהט איך בספטמבר 2010 יקום בית ספר מונטסורי מלא ראשון בישראל, מחפשות מבנה ואין כזה בתל אביב, מחפשות ברמת השרון ואין, מחפשות שוב בתל אביב, ברמת גן, תרות אחרי מבנים, מקימות עמותה, מחפשות כתובת למשלוח מכתבים, מחליטות שהכתובת תהיה אלי, זה הכי נוח, ככה כבדרך אגב קיבלתי עלי את התפקיד שיגדיר חלקים גדולים ממני בשנתיים הקרובות, יו"ר עמותת "דרך הילד".

בכל פגישה שלנו, סיפרתי תמיד שהחלום שלי הוא שב-1/9/2010, אנחנו נפתח את היום הראשון ללימודים כשסרט סטן ירוק מחובר מצד אחד של הדלת לצד השני, נגזור את הסרט ודרכו יעברו 36 הילדים שילמדו שם.

צחקו עלי, ביקשו שאהיה רצינית רגע.
הייתי הכי רצינית שיש.

בשלב הזה אנחנו מחליטות שאי אפשר להקים בית ספר בלי לארגן צוות קבוע, עם משימות מוגדרות שנפגש אחת לשבוע.

אז כדי להגביר הילוך אנחנו נפגשות פעמיים בשבוע בימי שלישי בקניון איילון ובימי שבת אצל נירה בבית.
קרין ילדה אז את עידו ולנו היה ברור שאת נפח העבודה שלה צריך לחלוק, חתיכת בולדוזר הקרין הזו, מה שהיא עשתה לבד היינו צריכות שלושתינו לחלוק ועוד נשאר עודף. 
עלה במוחנו רעיון פרוע - כל כך אהבנו את הכפר הירוק ואת מה שיש לו להציע, שהלכנו לנסות לבקש מקום.
כל מי ששמע אותנו מגלגלות את הרעיון הזה, התגלגל מצחוק. משוגעות.

הכפר הירוק הסכים לתת לנו מבנה. ביקשנו,שכנענו, הסכימו. מי יכול לעצור 4 אמהות להוטות ונחושות כמונו?

הדרך עוד היתה ארוכה ומורכבת ואין טעם בפרטים הרבים בה, אבל יש כמה נקודות ציון שהיוו השיעור הכי חשוב שלי בחיים. נירה וליטל החליטו לפרוש מהפרוייקט, עברו לגור בשרון כדי להתקרב לבית הספר בגעש.

אפילו הן הפסיקו להאמין שזה יקרה.
נשארנו קרין ואני.
גייסנו את עפרה - שאמרה שהיא רק תעזור קצת ואת קארן שבדיוק התפנתה מעבודה, גם היא אמרה שתעזור קצת...
הנה עפרה ביום הראשון בבית הספר- קניתי לה חולצה של סופרוומן. נחשו למה...


מוצאים את המורה הראשון - בתוך כל ההתרחשות, גנן אחד מיוחד בגן של אביתר, דימיטרי שמו, החליט לעזוב את הגן ולפעול גם הוא להקמת בית ספר. אין מספיק מקום באינטרנט או דרך להסביר את ייחודו של דימיטרי, את כמות הידע שלו, את עומק החכמה. הוא היה האור הראשון, הבוהק , הברור שמרגע שהצטרף אלינו הפך את הפרוייקט הזה לממשי.

בימים ובלילות הוא עבד על פיתוח הפרוייקט, על העשרתו, יצר קשר עם בתי ספר מהעולם, אמרתי,] אין מספיק מקום לתאר את נפח הפעולות שהוא עשה ועודנו.

מכריזים על הפתיחה- באחת הישיבות הארוכות בבית של עפרה, כבר היינו המון אנשים. דימיטרי הביא איתו את ד"ר טל בן שחר. עד אז קראתי את הספרים שלו בערך 8 פעמים ועכשיו, המרצה המבוקש מהרווארד, יושב איתי בספה אצל עפרה.

עוד סימן שהכיוון שלנו מתחדד. ידענו שאנחנו צריכים לייצר באזזז. אבל איך אפשר לייצר באזז לבית ספר לא קיים?
אין מבנה, אין מורים (יש רק דימיטרי...זה המון אבל זה לא מספיק), אין אישור ויש לפחות 6 ילדים שחייבים להתחיל ללמוד ב-1/9/2010.
אני כבר לא יודעת של מי היה הרעיון הגאוני אבל מישהו בישיבה מציע שנשיק את בית הספר בהרצאה של טל בן שחר.
הוא יסביר את הקשר בין חינוך מונטסורי ופסיכולוגיה חיובית, יבואו מלא אנשים וככה נפיץ את הבשורה.
נעצנו יומן, שבועיים אח"כ 180 איש מגיעים לשמוע את ד"ר טל בן שחר. אנחנו משיקים את בית הספר. שעוד לא קיים.

חוגי בית - זה לא מספיק להיחשף ל-180 אנשים, היינו חייבים הרבה יותר אנשים שמחפשים בית ספר. איפה מוצאים אותם? התחלנו לחלק פליירים בגינות ציבוריות. אספנו וליקטנו את חוג הבית הראשון. אני ודימיטרי נוסעים עם לפטופ וסאונד גרוע, להראות לאנשים מצגת תמונות של בית ספר שלא קיים אבל רעיון שחי ובועט.
מחפשים חלוצים.
היו 10 חוגי בית, בראשון היו 6 זוגות באחרון היו משהו כמו 30 אנשים, אחת מהן, הדר, באה עם תינוקת בת חודש.
דימיטרי ואני בחוג הבית האחרון לפני פתיחת השנה. מאחורינו, מה שתהפוך להיות כיתת לוטוס.


צו מניעה- כאילו לא חסרו לנו מספיק צרות, מהמורות וקירות בטון לעבור. 
אני לא רוצה להיכנס לפרטים (גם כי זה מיותר וגם כי זה ממש מאחורינו ) אבל יש מישהי שהלכה הכי רחוק עם צרות העין שלה. מכיוון שהיתה לה בלעדיות על שיטת מונטסורי בכפר הירוק, היא הוציאה צו מניעה כדי שלא נוכל לפתוח בי"ס. שלושה שבועות לפני פתיחת שנת הלימודים, אנחנו ניגשים לבית המשפט כדי להסיר את צו הסגירה. זה לא כזה פשוט כמובן, כיו"ר העמותה אני נדרשת להעיד, בין היתר מול חוקרים פרטיים שציטטו לי לטלפון!!! 3 לילות בלי שינה, אני ניגשת לבית המשפט בידיעה שעול פתיחת בית הספר מונח על כתפי. פחד אלוהים.
ישבנו שם באולם , 3 שורות מלאות באנשים הרוצים את טובת בית הספר, זכרתי שזו אני על הדוכן אבל הם הרוח הגבית החזקה שלי. החלטנו שם באותו המעמד, שאנחנו לא נגד אף אחד, רק בעד חינוך מצויין לילדים שלנו.
זה עבד. צו המניעה בוטל, יכולנו להמשיך הלאה בתוכניות.

מעז יצא מתוק, במקום להצטמצם לשיטת חינוך אחת, הלכנו לחפש מידע על שיטות חינוך פרוגרסיביות נוספות, דימיטרי הקדיש כל שניה ביום לטובת העניין, ענבר הוסיפה משלה, יחד בישלנו את "דרך הילד" בית הספר הפרוגרסיבי הראשון בישראל. 

מקימים - המבנה שהיה מיועד לנו, היה קודם ספריה. נדרשנו לשפץ אותו ובתוך כך גם להכין את כל החומרים. מ-0.
בימי שישי היינו מתכנסים, ההורים לילדים המיועדים, לגזירת חומרים בהנחיית ענבר.


בשישי הראשון מגיעים הורים לגזירת חומרים
בשישי השני מגיעים עוד הורים. חלקם לילדים שילמדו אצלנו רק בשנה השניה
 
היום הראשון, בית הספר "דרך הילד" פותח את שעריו 
עד הדקה האחרונה אנחנו בטלפון, מנסים לשכנע הורים להמר עלינו. 
כמה לילות ללא שינה, הצלחנו לגייס מורים ויש לנו 22 תלמידים, 22 זוגות הורים נתנו בנו אמון! עשינו את הבלתי ייאמן.
צוות המורים מנסה לארגן סרט סאטן ירוק כדי שנוכל לחתוך אותו, אבל מסתבר שחלומות לחוד ומציאות לחוד. החלום שלי לא ממש פרקטי. אנחנו מחליפים אותו בזה שנתלה בלוני הליום ונפריח אותם לשמים.
קצת בלונים.
יש כיתה, לא כל הציוד נמצא,את הוילונות הורים תולים בבוקר של פתיחת בית הספר.

עם כל מה שחסר אנחנו לגמרי מרחפים, מבינים את גודל המעמד, מבינים מה הצלחנו להשיג ועוד לא מבינים כלום...
הנה אני ואלהלי , אז בת 2.4. ביום הראשון בבית הספר.
מאחורי הכיתה העירומה.
אביתר בשבוע הראשון ללימודים.
הימים ממשיכים, העבודה שלנו לא נגמרת, בכל יום א' אני שולחת לכל כתבי החינוך בארץ מייל עם תמונה מהווי בית הספר ומספרת להם שבית ספר כזה הם עוד לא ראו, אני מזמינה אותם לראות, בכל שבוע המייל שלי נשאר דומם. גם הטלפון.
יום אחד, בסוף נובמבר אם אני לא טועה, אני מקבלת טלפון. תחקירנית של ערוץ 2, שרה בק תגיע לראות ולצלם.
הנה הכתבה שעשו עלינו : דרך הילד ובתי ספר פרטיים אחרים בחדשות השבת עם דני קושמרו.
יום אח"כ אנחנו ממלאים רשימת המתנה של 60 מתעניינים.
את השנה השניה אנחנו פותחים עם 66 ילדים.
את השלישית עם 92.
מי היה מאמין?
אנחנו!

מאז עברו הרבה מים בנהר, למייסדות בית הספר נוספו עוד חברים שבכוח האנרגיה שלהם אפשר להאיר טרקלין שלם באור נגוהות.
חלקן הופכות אותנו מהורים יחידים לקהילה מגובשת שיש לה מסורות מופלאות (כמו קמפינג כל 3 חודשים)
חלקן תופרות אביזרי לימוד
חלקם בונים את הקירות בבית הספר, חלקן מצלמות, מביאות את סבא שינגר, סבתא שתציץ בתוכניות הלימוד באנגלית
בקיצור, תנועה קטנה במים יצרה גל אדיר של עשיה, הדביקה עשרות הורים בחיידק החינוך המונטסורי/ פרוגרסיבי
והעשיה הזו נמשכת. ונמשכת. ונמשכת. גם בזמן שאני כותבת את השורות האלה 

מה נזכרתי בזה עכשיו?
ביום ההולדת האחרון שלי, החלטתי שאחרי 3 שנים בתפקיד יו"ר העמותה, אני ממשיכה הלאה.
מאפשרת לרוחות חדשות לרענן את אנרגיות העשיה. כי היא בלתי פוסקת ומי שחשב שמקימים בית ספר והולכים לנוח , טעה. ולי יש עוד חלומות להגשים...
הדר, שבחוג הבית האחרון שעשינו הגיעה עם תינוקת בת חודש, היא היום חברת ועד מנהל של בית הספר.
דימיטרי - מאז הפך להיות מי שמרכז את תוכניות הלימוד, הכשרת המורים ומי שמלבה כל העת את האש החיה בקרב המורים והתלמידים כאחד.
עפרה היא כבר שלוש שנים גזברית העמותה.
וקארן היא יושבת הראש ואחראית על גיוס התרומות לבית הספר. 
יש לנו מנהל חדש שעומד בראש הסיפון, איתו צוות מורים חלוצים לא פחות , חרוצים שזה אי אפשר בכלל להתחיל להסביר כמה ועשרות ילדים שבאים בחדווה לבית הספר בכל בוקר.

ככה נראה חלק מבית הספר היום:

וככה אביתר נראה היום:


אז למה בכל זאת נזכרתי בזה עכשיו?
כי אני משנסת מותניים לקראת הפרוייקט הבא, השנה הבאה.
ואני נזכרת איך בכל פעם שהיה לי קשה, חלמתי, דמיינתי את אותו סרט ירוק מסטן.
היה לי ברור מה אני רוצה שיקרה, לא הייתי לבד, החלום הדביק עוד הרבה אנשים ויצר את האפשרות שכל הדבר הזה יקרה. גרעין הכוח שהניע את פרוייקט חיי עוד קיים. לאן אני מנתבת אותו עכשיו?

אני עוד לא יכולה לספר.
פרטים יבואו כשתבשיל התמונה בראש.



אבל אם יש לכם חלום לא ממומש, או "סתם" תוכניות לשנה הבאה,
אני ממליצה לכם להיכנס ל - פרוייקט שנה מהיום

אפרת

הנה קישור לסרטון בעברית המאפשר הצצה ליסודות חשובים בשיטת החינוך המונטסורי- 
מונטסורי בעברית







4 תגובות:

  1. וואו אפרת. אני כבר יודעת כמה הפרויקט הזה מדהים, וכמה אנרגיות הושקעו בו ועדיין לקרוא את זה מעלה דמעות התרגשות בעיניים והערכה ענקית לעקשות הבלתי מתפשרת להצליח. עדי של יוגב.

    השבמחק
  2. אפרת הי. הסיפור שלך מרגש ומעורר השראה. כמי שבעצמי קפצתי קפיצת ראש לעבר הלא נודע לפני שלוש שנים (ועדיין בתהליך של בנייה, צעד אחרי צעד), אני מאוד מזדהה, מעריך ומצדיע.

    ולא, אין מקום לציניות. ציניות היא בסה"כ מנגנון הגנה שמנסה להגן עלינו מאכזבות. כאילו שאסור להתאכזב, להכשל או לנסות. מותר.

    סחטיין אפרת!
    (מקווה שמותר לי לקרוא את הבלוג שלך- אני לא אמא!)

    השבמחק
  3. היי עידן! מותר ואף רצוי שתקרא כל דבר שמעניין אותך, מודה שאני כותבת בלשון נקבה אך מתכוונת לכולם. סקרנת אותי- איו קפיצת ראש עשית? פרוייקט דומה?

    השבמחק
  4. כ"כ אופייני לעפרה להבטיח לעזור "רק קצת",
    אף אחד לא היה עושה את העבודה שלה טוב יותר.

    השבמחק